אמנון דנקנר ישלם לאיתמר בן גביר 1 ש"ח בגין כינויו "נאצי" בתכנית "פופוליטיקה"

השופט א' ריבלין:

1.        בתכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה", ששודרה ביום 24.10.1995 (להלן: התכנית), הסבו לשולחן הדיונים, בין יתר האורחים, שני המתדיינים שבפנינו: המשיב - העיתונאי אמנון דנקנר - והמערער - פעיל הימין איתמר בן-גביר. במהלך ההתנצחויות בין המשתתפים בתוכנית פלט המשיב, כלפי המערער, שני משפטים, שהעלו את חמתו של זה האחרון. המשפט האחד - "מותר להתגונן מול איתמר הקטן הנאצי הזה"; והאחר - "סתום את הפה נאצי מלוכלך". המערער הגיש כנגד המשיב תביעה, לבית משפט השלום, המיוסדת על חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק או חוק איסור לשון הרע). בית משפט השלום (כבוד השופט ר' שטראוס) קיבל את התביעה, אולם העמיד את סכום הפיצוי על שקל אחד בלבד. לבית המשפט המחוזי הוגשו ערעור (על-ידי המערער כאן) וערעור שכנגד (על-ידי המשיב כאן). בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' עדיאל, ב' אוקון וח' בן-עמי) קיבל את הערעור שכנגד, וקבע כי למשיב עומדת הגנת תום הלב. השגותיו של המערער - נדחו.

           המערער הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, והבקשה הועברה להרכב שלושה. נשמעו טיעונים בעל-פה, והצדדים נתנו הסכמתם לכך שנדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור על-פיה והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. כך נעשה.

רקע

2.        בזירה המשותפת לחופש הביטוי והשם הטוב מתגוששים הפעם שניים: המערער - פעיל המשייך עצמו, במפה הפוליטית בישראל, לקבוצת הימין הקיצוני, לשעבר חבר בתנועת "כך" וגם היום תומך, לפי עדותו, באידיאולוגיה שביטא הרב כהנא; והמשיב, עיתונאי במקצועו. ביום 24.10.1995 לקחו השניים חלק בתוכנית הטלוויזיה הקרויה "פופוליטיקה". זוהי תכנית המשודרת אחת לשבוע והיא משמשת במה ל"פולמוס בין בעלי דעות ועמדות נוגדות בנושאים 'בוערים' על סדר היום הציבורי של החברה הישראלית" (כלשונו של בית-משפט השלום). המשיב היה חבר קבוע בפאנל של התוכנית, ואילו המערער הוזמן להשתתף בדיון שבא בעקבות הפגנות הרחוב שהתקיימו בעיר ירושלים, ואשר כוונו כנגד הסכמי אוסלו וכנגד פעולות ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל (שנרצח ימים ספורים לאחר שידור התכנית). בית משפט השלום ציין כי המערער השתתף באותן הפגנות, אשר בהן הושמעו איומים ודברי נאצה כלפי ראש הממשלה. בהפגנה הוצגה תמונתו של ראש הממשלה, כשעליה מורכבים במעשה מצרף תצלומי ("פוטו מונטג'") בגדי קצין נאצי.

           במהלך התכנית, הוצגו קטעים מצולמים מאותה הפגנה, וכן הוצג המערער כשהוא אוחז בסמל שנעקר מרכבו של ראש הממשלה רבין או של שר אחר בממשלתו, ואומר "כמו שאנחנו הגענו לסמל הזה, אנחנו יכולים להגיע לרבין". מר יוסף לפיד, שהשתתף גם הוא בתכנית, העלה את נושא הצגת תמונתו של ראש הממשלה לבוש במדי קצין נאצי, והמערער אמר-שאל: "איפה היית כאשר קראו לרב כהנא נאצי?". המשיב, מצדו, ענה "הרב כהנא היה נאצי". הדיון המשיך, ואז אמר המשיב כי "מותר להתגונן מול איתמר הנאצי הקטן הזה". הרוחות התלהטו, והמשיב התריס כנגד המערער, "סתום את הפה נאצי מלוכלך".

3.        הויכוח נתגלגל לפתחו של בית משפט השלום, שם הגיש המערער, כנגד המשיב, תביעה לפיצויים בגין פרסום לשון הרע כנגדו. בית משפט השלום פסק כי בהתבטאותו האמורה של המשיב היה משום פרסום לשון הרע, שהרי "המונח 'נאצי' מבטא בעיני כל יהודי ואף מי שאיננו יהודי התגלמות הרע, הרשע והמאוס וללא ספק יש בו כדי להשפיל את מושא הכינוי ולעשותו מטרה לשנאה, לבוז וללעג (כהגדרתו בסעיף 1 של חוק איסור לשון הרע)". הפרסום, כך נקבע, הגיע לאוזניהם ולעיניהם של רבבות.        

           בית משפט השלום ניגש, אפוא, לבחון האם קמה הגנה למשיב. כבר בפתח דבריו בעניין זה, הטעים בית המשפט כי אין הוא מתעתד להכריע בשאלה האם קיימת זהות בין הכהניזם לבין הנאציזם, זאת על אף שהצדדים טענו בהרחבה לעניין זה. המדובר - כך סבר בית משפט השלום - בויכוח ערכי ועיוני, שיש להותירו למחקר היסטורי. בית המשפט הוסיף וציין, כי לא גסות רוח ולא דרכי התבטאות הם נשוא המשפט, כי אם השאלה האם קמה עילה להטיל על המשיב אחריות, מתוקף חוק איסור לשון הרע.

4.        התבטאותו של המשיב, ההתבטאות עליה נסבה התביעה, מהווה - כך סבר בית משפט השלום - הבעת דעה. המשיב ביקש לחוות דעתו, כי "הדעות ודרכי הפעולה אותן יצג התובע באותה תכנית כמוהן כזהות או תואמות את אלו של התורה הנאצית ונושאי דברה". גם אופי התכנית שבה נאמרו הדברים, כך הבהיר בית משפט השלום, מלמד על דבר היותם בגדר הבעת דעה. בית המשפט עמד על הרקע לאמירת הדברים, לאמור - ויכוח ציבורי נוקב לנוכח הפגנה שהיא עצמה כללה את "נושא הנאציזם". המערער חשף עצמו, כך לדעת בית משפט השלום, למתקפה על דעותיו ופעולותיו, כאשר התייצב "לתכנית אשר היא על פי טיבה פולמוסית, מכוונת לגרות ולהעלות את המתח, להקצין מחלוקות אף בדרכי פרובוקציה". בית המשפט ביקש לבחון את סבירות הדעה שהובעה על ידי התובע, וכך פסק: "... ניתן לקבוע על יסוד הראיות שבפני לא רק שההשוואה בין שתי התורות איננה מופרכת אלא כי קיימים קווי דמיון (מבהילים ומקוממים) בין שתי התורות". בית המשפט אף ציין, כי הדמיון בין התורות הוכר זה מכבר בפסיקתו של בית משפט זה.

           עם זאת, הדגיש בית משפט השלום כי "המושג 'נאצי' מעורר בתודעתו של כל יהודי הרבה מעבר לעקרונות התורה הנאצית; נאצי הוא רוצח בדם קר, אונס נשים והורג תינוקות, מרעיב המונים במחנות ריכוז, מבצע נסיונות זוועה בגוף אנשים חפים מכל פשע ומשמיד המונים בתאי גאזים, המבקש למחוק עם שלם מעל פני האדמה". בית המשפט הוסיף וציין, כי לא הרי אמירה בנוסח "דעותיך דומות/זהות/מזכירות את הנאצים" - שאילו נאמרה לא היתה מקימה כל עילה כנגד המשיב - כהרי הדיבור "הנאצי הקטן הזה" ו"הנאצי המלוכלך הזה". בסופה של שקילה, ולאחר התחבטות, פסק בית משפט השלום כי:

... חרף קווי הדמיון בין התורות והתיאורים אין להסכים לפרסום הכינוי המאוס 'נאצי' ביחס לפעיל ציבור יהודי (או אחר) בישראל ומאידך גיסא לא ניתן להתעלם מן הצורך לעמוד בשער, לזעוק ולהתריע מפני הסכנה החמורה בדעות בהן תומך התובע ומבטאן בדיבור ובמעשה ולאן אלו יכולות להוביל, בהתחשב גם בדעה שבדיני לשון הרע, יותר מאשר בתחום נזקי אחר, מטרת הפיצוי הנפסק היא גם בעלת היבט מחנך ומרתיע (לדידי - בשני הכיוונים)..., בשים לב לכך שמטרה עיקרית בפיצוי היא 'החזרת מצב הניזוק לקדמותו' ומשהצבעתי על הקירבה הרעיונית בין התורה שהתובע דוגל בה ומוכר בציבור ככזה - לבין התורה הנאצית;

האיזון הנדרש בין כל אלו הובילוני לתוצאה דלקמן:

(א)  אני מקבל את התביעה וקובע כי הדברים אשר נאמרו ע"י הנתבע היו בבחינת פרסום לשון הרע על התובע והנתבע לא נהנה מהגנות להן טען.

(ב)  אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך - .1 ש"ח (שקל אחד).

5.        על פסק-דין זה השיגו, בפני בית המשפט המחוזי, המערער, מצד אחד (על מיעוט הפיצויים), והמשיב, מצד אחר (על עצם הטלת האחריות). בית המשפט המחוזי, בפסק-דינו הכתוב היטב, ציין גם הוא, כי אין מחלוקת על כך שהתבטאות המשיב יש בה משום פרסום לשון הרע. עוד קבע, כי אמנם הביטוי "נאצי" מעורר בתודעתו של כל יהודי את האסוציאציות שעליהן עמד בית משפט השלום, אולם השאלה היא, "האם השומע הסביר, הבין מהתבטאותו של המשיב, כי הוא מייחס למערער תמיכה בפשע של השמדת עם". בית המשפט ציין כי למושג "נאצי" קנויות משמעויות נוספות מעבר למשמעות ההיסטורית המדויקת (לאמור - חברות במפלגה הנאציונל-סוציאליסטית בגרמניה). כך, משמש הביטוי ככינוי גנאי למי שמיוחסות לו "דעות גזעניות קיצוניות, שנאת הזר והאחר, בריונות, אלימות ואכזריות רבה". על כן, כך נפסק, באזני השומע הסביר, המונח "נאצי", בהקשר של שיח פוליטי עכשווי טעון, משמעו "בריון גזעני". עם זאת, כך הטעים בית המשפט המחוזי, המשיב עצמו, בטיעוניו, ביקש לייחס לתורה הכהניסטית ולמערער תמיכה בהשמדת העם הפלשתינאי.

6.        בית המשפט המחוזי נפנה, אם כן, לבחינת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, וראשונה בהן - הגנת אמת בפרסום. בית המשפט המחוזי החרה החזיק אחר בית משפט השלום, בקבעו כי בידי ערכאה שיפוטית אין את הכלים הנדרשים לברור מחלוקות הנוגעות לאמונות, דעות ואמיתות היסטוריות. בית המשפט קבע כי, ממילא, אין ההכרעה בעניין זה חיונית בנסיבות המקרה, לאור עמדתו באשר לתחולת הגנת תום הלב. לעניין הגנה אחרונה זו הבהיר בית המשפט המחוזי, כי "ענייני אמונות ודעות והבעתן, הערכות ערכיות, שבחים וגינויים עשויים לזכות ביד נדיבה בהגנת תום הלב". במקרה זה, כך פסק בית המשפט המחוזי, הדברים נאמרו בהקשר של "ויכוח פוליטי לוהט על דרכי המחאה הפוליטית ועל מעשים והתבטאויות פוליטיות-ציבוריות", ועל כן, "נראה כי באזני השומע הסביר משמעות הביטוי 'נאצי' בהקשר זה היא גינוי קיצוני וחריף של מי שאליו הוא מופנה, הבעת דעה שלילית ביותר על דעותיו או מעשיו". מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה, אפוא, כי מדובר כאן בהבעת דעה על התנהגות הנפגע בעניין ציבורי. ממסקנה אחרונה זו, כך סבר בית המשפט המחוזי, נגזרת מסקנה נוספת, והיא, כי השומע הסביר אמור היה לייחס לדבריו של המשיב את המשמעות של "דעותיך דומות/זהות/מזכירות את הנאצים", והבעת הדעה הזו הרי, אף לדעת בית משפט השלום, זכאית להגנה.

           אשר לסבירות שבהבעת הדעה, פסק בית המשפט המחוזי כי מקום בו מדובר בהבעת דעה והערכה בנושא פוליטי-אקטואלי, יש להרחיב את מתחם הסבירות וזאת בכדי שלא לחסום את המתפלמסים מלהביע את דעתם ללא מורא, בעניינים שעל סדר היום. "הדעת נותנת" - כך בית המשפט המחוזי - "כי כאשר מדובר בביקורת ציבורית פוליטית נטל זה [להוכיח את יסודות ההגנה - א' ר'] יהיה קל יותר, בזכות קיום אינטרס ציבורי רב עוצמה לקיים ולהגן על שיח פוליטי חופשי, שהוא אבן יסוד בחברה המקיימת תרבות פוליטית דמוקרטית". בית המשפט הדגיש כי המערער הינו "דמות ציבורית, פעיל פוליטית, מחצין את מחאתו ומציגה לציבור ויש לו גישה לתקשורת". על כן, לדעת בית המשפט המחוזי, משהציג המערער את דעותיו לציבור ובחר בדרך של פעילות ציבורית, הוא נכנס לזירה שבה "לא כל הביטויים רכים ונעימים".

7.        בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי פעילותו של המערער, הדעות שבהן הוא מחזיק לפי עדותו ופסיקת בית המשפט העליון בדבר הזיקה שבין רשימת "כך" לבין האידיאולוגיה הנאצית, יכולים להביא אדם למסקנה כי דעותיו של המערער דומות או מזכירות את האידיאולוגיה הנאצית. אין המדובר, כך הדגיש בית המשפט, במסקנה היחידה האפשרית, אף לא בהכרח במסקנה הגיונית, אולם היא משקפת את דעתו הסובייקטיבית של המפרסם, שיש לה עיגון כלשהו בעובדות. בית המשפט אף הוסיף, כי אפילו היתה עשויה ההתבטאות נשוא ענייננו להשתמע, באזני השומע הסביר, כמייחסת למערער תמיכה בפשע של השמדת עם - וספק אם כך הוא - הרי ש"חומר הראיות מצביע על כך, שתנועת 'כך', בכלל זה המערער עצמו, תומכים גם ברעיונות מסוג זה".

           סוף דבר, נקבע כי הדעה שהשמיע המשיב, ביחס למערער, לא חרגה מגבולות הסביר, ומשכך, קמה החזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע - וזו לא נסתרה על-ידי המערער. בית המשפט ראה לנכון להדגיש, כי אין בפסיקתו כדי ליתן הכשר לשימוש בביטוי "נאצי" - להיפך, יש בביטוי זה, לדידו, משום וולגריזציה של השיח הציבורי והלהטת רוחות לשמה ושלא לצורך. ערעורו של המערער נדחה, אפוא, והערעור שכנגד מטעם המשיב - התקבל.